where the writers are
המימד החברתי ברומנים של ברברה פים בשנות ה50 – הרדיו ברומן

הרומנים של הסופרת הבריטית ברברה פים (1913-80) מתארים את חייהן החברתיים והרגשיים של נשים

משכילות בנות המעמד הבינוני-העליון בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה . הרומנים שכתבה מציירים תמונה ראליסטית  של הנושאים שהעסיקו את החברה שבה היא חיה ומדגימים את יחסה של הסופרת לשינויים התרבותיים והחברתיים שהתרחשו סביבה.

שנות החמישים היו הפוריות ביותר בקריירה שלה, באותה תקופה כתבה שישה מתוך 12 הרומנים שהשלימה בחייה. .במשך אותו עשור זכתה פים לפופולאריות יחסית, אך בשנת 1963 נדחה כתב היד של ספרה  שידוך לא הולם ומשך כל שנות השישים ומרבית שנות השבעים לא הצליחה להוציא לאור את ספריה. בשנת 1977 פרסם המוסף הספרותי של ה"טיימס" הלונדוני את רשימת הסופרים הבלתי מוערכים ביותר במאה העשרים. שמה של ברברה פים הוזכר שם פעמיים: על ידי המשורר פיליפ לרקין וחוקר והספרות לורד דיויד ססיל. כתוצאה מאותו פרסום בלתי צפוי, התחדש העניין ביצירתה.

 בניגוד לאקספרימנטליזם של תחילת המאה העשרים ( גיימס גויס ווירגיניה וולף), הרומן הבריטי שלאחר המלחמה חזר לריאליזם כדי להתמודד עם האתגרים החדשים של התקופה ולנסות להגדיר מהי בריטיות. סוג זה של רומן גונה על היותו "אנטי-אקספרימנטאלי, אנטי-אידיאולוגי ונאיבי במימטיות שלו". גם לפים, כמו לסופרים ריאליסטים אחרים מאותה תקופה, מחויבות לייצוג המוכר, הרגיל והיומיומי, במחקר שלי ניסיתי להוכיח שהריאליזם שלה אינו פשטני ושהמימטיות שלה לעולם אינה נאיבית.

דוגמא מעולם האמנות הפלסטית ממחישה את היחסים שבין מציאות תיעוד וייצוג (וזה גם שם המחקר והספר שלי). בציור "נישואי הזוג הארנולפיני" (1434 הגלריה הלאומית לונדון), הציב הצייר הפלמי יוהנס וון אייק מראה במרכז התמונה. דרך המראה נשקפים הקיר הרביעי שבחדר כמו גם דמותו הזעירה של האמן עצמו, בעת שהוא מצייר ומתעד את האירוע המרכזי שבתמונה. אמנם אין זה נדיר לראות בציורים ריאליסטים שלושה קירות, אך באמצעות תחכום סגנוני זה מאפשר ואן אייק למתבונן להשיג את הבלתי אפשרי לכאורה: לחוות בו זמנית תמונה ובה ארבעה קירות החדר. כך מנציח הציור את האירוע עצמו כמו גם את תהליך היצירה המתעדת.

אמנם נדמה שוון אייק איננו אלא צופה אובייקטיבי המתעד בצבע את שרואות עיניו, אך פרטי התמונה שכולם שייכים לשדה הסמנטי של מסירות מצביעים על רובד סמלי נוסף, כמעט חבוי. פרטים אלו אינם גורעים מהריאליזם של התמונה אלא מחדדים את המטען הסמיוטי שלה.

בדומה, הרומנים של פים, הנדמים שקופים, הם למעשה בעלי איכות מטה-ריאלית. הסב-טקסט שלהם מורכב מאזכורים ספרותיים, רמיזות דתיות וקריצות לנושאים רלוונטיים שעל סדר היום. פרטים אלו הממוקמים אסטרטגית ביצירה מהווים גם אמצעי אפיון ותורמים לעיבוי הטקסט ולהעשרת החוויה האסתטית של הקריאה.

 בנוסף, בהעדר אמצעי תיעוד ויזואלים אחרים שימשה התמונה "נישואי זוג הארנולפיני" כמסמך נישואים (עם חתימת הצייר המעידה שהיה נוכח בטקס: "יוהנס ואן אייק היה כאן"). בגין התיאורים המדויקים של תהליכים היסטוריים וסוציולוגים של התקופה, משמשים גם הרומנים שכתבה פים עדות מהימנה להיסטוריונים וחוקרי תרבות.

למרות זאת אינני מציעה לקרוא את יצירות פים כמסמך היסטורי או סוציולוגי, אלא כטקסט בדיוני המעבד את המציאות בדרכים אמנותיות. מוקד המחקר הוא הטקסט עצמו ויחסו למציאות החיצונית שאותה הוא משקף. אך לצורך שחזור ההוויה החברתית והתרבותית של קהל היעד אליו פנתה פים השתמשתי, במידת האפשר, במקורות ספרותיים וחוץ ספרותיים, במסמכים היסטוריים וסוציולוגים משנות החמישים והשישים כמו גם כתבים, יומנים ומכתבים שכתבה ברברה פים עצמה באותה תקופה.

אמנם שנות החמישים נתפסו באותה תקופה כעידן שגשוג והישגים, אין זאת התמונה המשתקפת ביצירתה של פים. היא מתמקדת בקבוצה מצומצמת ושולית למדי בחברה האנגלית בת זמנה והעולם שהיא מציגה נותר סגור, כעין ויקטוריאני, ומאוכלס ברובו בנשים הנוטות להיאחז בערכים מסורתיים. למשל, בה בעת שהחברה האנגלית עוברת תהליכי חילון, עומדת הכנסייה במרכז עולמן של גיבורות הרומנים. הן אנגליקניות ברובן, אך שייכות לזרם האנגלו-קתולי השמרני, וחייהן מרוכזים סביב פעילויות הכנסייה.

העולם הבדיוני כולל רוב רובו אנשים מבוגרים: אין בו כלל ילדים. בזמן ש90 אחוז מהנשים באנגליה בתקופה זאת נישאו והקימו משפחה, רוב גיבורות ספריה של פים הן רווקות. החלטתן שלא להינשא איננה אידיאולוגית, ולעיתים הן נתקפות געגועים לחלום הרומנטי של אהבה. הן גם ערות לעובדה שמעמדה החברתי של הרווקה נחות מזה של האישה הנשואה, אך הן אינן ששות לוותר על חירותן ולהתאים את עצמן לתפקיד הרעיה. משפחה ובעיקר אמהות נתפסים ברומנים כמצבים שסוחטים את האנרגיה היצירתית של האישה ומאלצים אותה לוותר על אפשרות להגשמה עצמית.

פים איננה בוטחת במדינת הרווחה הכול-יכולה, אך בניגוד ליוצרים שמרנים אחרים (כ ט. ס. אליוט ואוולין וו), היא מודה בערכן של הרפורמות החברתיות במניעת עוני, קידום החינוך וסעד לנזקקים. יחד עם זה,  בהצביעה על אלה שנדחקו לשוליים בחברה החדשה, היא רומזת שתהליך החילון, יחד עם היחלשות ערכי הקהילה המסורתיים, גרמו בסופו של דבר להתגברות הבדידות והניכור של הפרט.

פים איננה סופרת הנוטה לניתוחים פסיכולוגיים, וגיבורותיה מאופיינות בעיקר בשיחתן ובפועלן. כיוון שפים הניחה שקהל קוראיה יהיה בעל רקע דומה לשלה, סמכה עליו שיוכל לפרש נכוחה פעולות ספציפיות (כהתנדבות בכנסייה והשתתפות באירועים חברתיים, האזנה לרדיו (כפי שנראה מייד)) או נורמות ההתנהגות המצוינות בטקסטים, ושאלו תאפשרנה לו למקם את הדמויות השונות בקבוצות שייכות באותה חברה שאליה מתייחסת העלילה.

פים מבקרת את החברה שלה באמצעות הגיבורות המתפקדות כ"מבקר-קשור," כלומר כחברות הקהילה הבוחרות להתבונן בביקורתיות על אנשים כמוהם, אך הן בעלות אותו סולם ערכים ואינן מנותקות רגשית ואינטלקטואלית מאותה קהילה (Walzer 1987: 39). אך כיום, כחמישים שנה לאחר כתיבת הרומנים, בהעדר קהל כזה, וכדי שהקורא יהיה מסוגל להבין את אפיון הגיבורות כמו גם את הביקורת שהרומנים מותחים על החברה האנגלית, עליו להיות מודע להקשר שבמסגרתו נכתבו הדברים. על ידי שחזור המציאות התרבותית של קהל היעד אליו כוונה פים את יצירתה, מספק המחקר שלי לקורא העכשווי את ההקשר.

במחקר זה אני מתייחסת לתיאורים המתעדים ומאירים את העולם ההוא, שאיננו קיים עוד -- אנגליה בשנות החמישים, כאל "תיאור גדוש" (1973: 6 Geertz) המצריך פרשנות לצופנים הסמיוטים הפועלים באותה חברה. בעזרת ביאור מאורעות היסטוריים, עובדות סוציולוגיות וזרמים תרבותיות אני משחזרת את "ההיקש האינטלקטואלי" (Gombrich 1972: 212): את הידע והניסיון שעמדו לרשות קהל היעד המקורי ובזכותן יכול היה הקורא להסיק את המסקנות ההגיוניות המתבקשות מהטקסט. באופן מטפורי מאפשרת עבודתי מבט מבעד למראה, על הקיר הרביעי -- אותו מימד חברתי הנמצא כיום מעבר למסגרת.

 

***

כדי להדגים את שיטת המחקר ביצירת ברברה פים ואת יחסי הגומלין  בין הרומן למציאות שבה הוא נכתב נתרכז כעת בנושא  הרדיו ברומנים.

 

Quite recently a tenant came up before a rent tribunal complaining that his landlord would not allow him to have a wireless set; and he was appealing for a considerable rent reduction—almost 75 percent as it happened. The magistrate allowed the appeal and declared that a wireless set must be considered as an integral , indeed essential, part of ‘family life’ (1950: 259).

 

האנקדוטה הזאת, הלקוחה מספר על לונדון שנכתב בשנת 1950, מדגימה את חשיבות הרדיו בבריטניה באותו זמן. בעצם המצאותו  בכל בית,  הבי.בי.סי  היווה כוח משמעותי בחיים התרבותיים של אותה חברה. כפי שציינתי הרומנים של פים משקפים את רוח הזמן. לעיתים קרובות נדמה כאילו גיבורי הספרים מנהלים דיאלוג עם דעות ורעיונות שבוטאו באמצעי התקשורת במיוחד ברדיו ובעיתונות. בשיחה היום אדגים כיצד פים מנצלת את הרדיו להעשיר את הטקסט הספרותי ולהביע את האמירה החברתית שלה.

בחלק הזה של השיחה אומר מספר מילים על  רדיו הבי.בי.סי.  בתקופה שלאחר מלהע"ם  השנייה,  לאחר מכן אבחון כמה אזכורים ספציפיים לרדיו ברומנים ולבסוף אראה כיצד משתמשת פים בחומר ששמעה ברדיו או שקראה  ב Listener המגזין ששבועי של הבי.בי.סי כבסיס לדעות ולרעיונות שכתובים ברומנים.

יש ראשי תיבות מועטות מאד במאה העשרים המוכרות אוניברסלית ואם כן הן לרוב מעוררות פלצות כמו הס.ס. או הק.ג.ב. אבל כולם מכירים את הבי.בי.סי. הסוציולוג קרישן קומאר טוען שבחברה האנגלית שמור לבי.בי.סי אותו מקום כבוד כמו לפרלמנט, Civil Service  לבתי המשפט ולקולגים באוקספורד וקמברידג.

בתום המלחמה  התארגן הרדין הממלכתי (שדרך אגב נהנה ממונופול עד שנת 1972), בשלוש תחנות: התחנה הקלהLight Programme , תחנת הביתHome Programme  והתחנה השלישית The Third Programme. לפי הפילוסופיה של המנהל האגדתי הראשון לורד רייט ראה הרדיו את שליחותו בכך שיידע, יחנך ויבדר את מאזיניו. דרך מוזיקה קלאסית, מחזות , שירה, שיחות ודיונים וגם דרך קומדיות, ומוזיקת ריקודים, הבי.בי.סיי ביסס את עצמו כמוסד תרבותי  משפיע ובעל סמכות.

התחנה השלישית שקמה בשנת 1946 היתה היהלום שבכתר הרדיו שלאחר המלחמה. לפי לורד היילי המנהל באותה התקופה היא נועדה "לאנשים בעלי טעם, אינטליגנציה וחינוך"

 for “persons of taste, intelligence, and of education”

הוא ראה את שלושת תחנות הרדיו כמשקפות את הפירמידה המרכיבה  כל חברה נאורה שבה הבסיס רחב מאד "באופן מצער" והקדקוד צר מאד, ותפקידו של ה רדיו הוא  למשוך את המאזינים כלפי מעלה לאט ובצורה הדרגתית.

החנה השלישית נולדה בזמן מאד מסעיר בתולדות אנגליה לאחר הבחירות שבו זכתה מפלגת הלייבור בניצחון מוחץ בזמן של תקוות עצומות לצדק ושוויון חברתי (וכלכלי) ובזמן שסוף סוף מדינת הרווחה יצאה לדרך.  המלחין אלכסנדר גור שאביו המנצח עבד בשביל התחנה השלישית המאזין שבי.בי.סי דמיין היה מורה בתיכון מצביע לליבור עובד קשה ובזמנו הפנוי מתעניין בתאטרון בינלאומי, במוזיקה עכשוית (קלסית שנברג וברג ), פילוסופיה, פוליטיקה ובאמנות  והאזין בצורה סלקטיבית לכל הדברים הללו בתחנה השלישית.

המתכננים קיוו ש50% מהמאזינים יקשיבו לתחנה הקלה, 40% לבית ו10% לשלישית. אך במציאות ב1951  מחלקת המחקר של ההאזנה של הבי.בי.סיי מצאה ש70% האזינו לקלה, 29% לבית ורק1% לשלישית. לעיתים מספרי המאזינים לשלישית היו כה נמוכים שאפילו לא היו יכולים  להמדד.( אחת הסיבות היא התדרים סיפור רוסיה). באופן אירוני למרות ניצחון הלייבור והשאיפה לשוויון חברתי, מחלקת המחקר בבי.בי.סיי התיחסה לשלושת התחנות כמילים נרדפות  למעמד הפועלים, מעמד הביניים והמעמד העליון.

אזכורים ספציפיים לרדיו הם נדירים אצל פים אבל כשהם מופיעים יש להם משמעות מיוחדת

 

When they had finished in the kitchen [Mabel and Rhoda} took their seats by the wireless in the drawing-room, each with some sewing or knitting.

There is a talk on the ‘Third Programme,’ said Rhoda, as if to make amends for worrying about such a trivial thing as unwashed dishes, ‘something about the betrayal of freedom.  It might be. . . ‘she stopped and began tuning the wireless set, for she had been going to say ‘interesting,’ but the word seemed inadequate.  ‘I think it’s already started, but I expect we’ll soon get the thread.’

They sat back in their chairs and a torrent of words rushed at them. A man seemed to be talking, at phenomenal speed, about tables and why they did not rise up into the air.

‘I suppose this is the right program,’ said Rhoda doubtfully. ‘He must be thirsty, talking so fast and for an hour too. Still, I suppose he would have a glass of water by him.’

‘It is a recording,’ said Mabel, consulting the Radio Times. ‘Perhaps they have put it on too fast.’

They listened for a little longer and then Mabel said tentatively, ‘it would be a pity to miss the beginning of the play.’

Without a word her sister altered the tuning of the set. ‘I dare say Malcolm and Deidre might have understood some of it,’ she said. ‘We cannot hope to now.’

There was a certain tragic dignity in her utterance. What had freedom to do with tables? She wondered helplessly. And yet they were not free to rise up into the air of their own accord, so there might be some connection. (LTA 41)         

 

אנקדוטה זאת היא דיווח די  לא צפוי על אחת מהשיחות שנקראו "חרות ובגידתה" שניתנו על ידי הפלו הצעיר (33) מאולד סולס באוקספורד, ישעיהו ברלין, בין אוקטובר לדצמבר 1952. הביוגרף של ברלין מייקל איגנייף  אישר שההרצאות היו:

 “fiendishly difficult hour long talks, delivered in a clipped, rapid–fire Oxford accent” (204

ברלין עצמו הודה שהיה מרצה חרד ביותר.

 

: “I hate lecturing; I’m a very nervous lecturer. Every lecture I’ve ever delivered has been an agony to me. And I said to Miss Kallin [the producer Anna Kallin of the Third Programme], ‘Look, I can’t, I don’t know how to talk, I’m no good at all. I certainly can’t talk live, because I’ll be absolutely petrified. I can only talk into a machine’”

 

כך שכפי שמייבל מעירה אחרי שבדקה במדריך, השיחה אכן הוקלטה מראש, (וכמובן הבדיחה היא שההרצאה היא כמובן בקצב הנכון אך הרצחני של ברלין). . . אנקדוטה זאת היא יותר מתאור משעשע של ההעדפות של שתי האחיות רודה ומייבל, או בדיחה פרטית מיועדת לאותם קוראים target audience) של פים שבוודאי יכלו לזהות את התכנית המדוברת (על אף ההגשה והקושי, ברלין הפך למעין כוכב רדיו).  למרות שהאחיות מודות בנחיתות האינטלקטואלית שלהן , חוסר היכולת שלהן לעקוב אחרי הרצאתו של ברלין מצביעה על ויכוח שהיה באותה תקופה בדבר חוסר הנגישות של רבות מהתכניות של התחנה השלישית. כדי למשוך את האליטה האינטלקטואלית לרדיו הבי.בי.סי פיתח מדיניות של "אי פשרה" בסטנדרטים הגבוהים ביותר של התוכניות בשלישית. אם זה התבטא במוזיקה, דרמה, שירה, או הרצאות, מדיניות האי פשרה  דחתה את השימוש בטכניקות השונות של כתיבה והגשה (מאפיינות את סגנון שידורי רדיו) שישפרו את נגישות התכניות. הרציונל למדיניות זאת  היתה  להלחם בדעה הקדומה שהרדיו הוא חלק מתרבות ההמונים המספקת בעיקר בידור.

שתי האחיות מייבל ורודה, מחפשות קצת בידור בסוף היום וכך הן מוצאות את המחזה שבתחנת הבית.

[and] were soon absorbed in the play, for it was about people like themselves, being an adaptation of a well-known stage success. After a while both the sisters realized that they had heard it before, but neither could remember exactly how it ended. So life seemed to go round in a circle, with tables hurtling through the air (41-2)

 

בניגוד לתוכן ולהגשה של הרצאת ברלין, המחזה הוא הרבה יותר מהנה. הבחירה בו גם מאששת את המימצאים של מחלקת המחקר על הקשר בין מעמד חברתי והעדפות בהאזנה. האחיות אמנם מודעות ומודות לערך החינוכי שבהרצאות, אך בתכלס, אפילו תוכנית חוזרת עדיפה על האזנה לברלין. נראה שהשאיפות של  האחיות לשיפור עצמי דרך התכניות שמציע השלישית הן די מצומצמות. כמו רוב האנשים, הן מעדיפות תוכנית רדיו שרלוונטית לחייהן, כפי שהמספרת אומרת מחזה שעוסק באנשים כמוהם.

מעניין שהאחיות מפקפקות בכך שאפילו ילדיהם בעלי ההשכלה האקדמית יצליחו להבין את כל השיחה I dare say Malcolm and Deidre might have understood some of it,’

פים משתמשת בתכנית הרדיו כחלק מאפיון שתי האחיות כנשים בגיל העמידה שעולמן מצטמצם לקהילה הקטנה שלהן-- הבית, המשפחה הכנסייה. אך מצד שני אפשר לקרוא בין השורות ביקורת חברתית, אין צורך להרחיק אנשים טובים כמו האחיות ולגרום להן להרגיש רע. נראה, כך מציעה פים, שלא יזיק לשלישית לההפך לקצת יותר נגישה ומובנת.

תכנית נוספת שמוזכרת ברומנים היא ,שעת האישה Woman’s Hour כמו השלישית גם היא התחילה ב1946 כחודש לאחר השלישית, אך היא הייתה חלק מן התחנה  הקלה (תכנית זאת חגגה שישים לפני שנה והיא עדיין משודרת ברדיו 4). בספר הבי.בי.סי מבפנים מסביר לורד סיימון וויטנשו  את אופי התכנית.

Woman’s Hour is a broadcast from 2.0 to 3.0 p.m. every weekday, at a time when, with the midday meal over and children back at school, housewives can relax or so plan their housework that they can do it while listening. . . .

The programme consists of four or five short talks or discussions each day, with interludes of music, and the reading of a serial story. All the usual subjects which are found in women’s papers are covered.  It is addressed to women of all ages, of all income groups, of all standards of education     

 

 פים בספריה מערערת על אמיתות הטענה האחרונה. בספר נשים מצוינות הגיבורה מדליקה את הרדיו בצהרים בשביל להסיח את דעתה מטרדות יום מתסכל  אך מה שהיא שומעת היא :

“woman’s program and they all soun[d] so married and splendid, their lives so full and yet so well organized, that [she had] felt more than usually spinsterish and useless.” (EW 28)

כאן שוב פים משתמשת בתכנית רדיו ספציפית כדי להאיר צדדים באופיה של הגיבורה ובהנגדה בין עולמה לזה של הנשים אשר מופיעות בתכנית, לבקר במובלע את המציאות שהיא מייצגת. שעת האישה אינה מיועדת לנשים כמו מילדרד והתכנית רק מעצימה את תחושת הכישלון שלה.

דוגמא נוספת מוצעת ברומן הבא של פים  גיין ופרודנס. כאן גם המספרת רומזת על חוסר הרלוונטיות של תכנית זאת לנשים שבספריה.

[A]fter Jessie had gone out for the afternoon, Miss Dogett felt restless and dissatisfied. She put her feet up as usual for her after luncheon rest and listened to a woman’s program on the wireless, but somehow its competent little talks about breast feeding, young children’s questions and a housewife’s life in Nigeria did not see, to be planned for an elderly spinster.  (178).

 

מילדרד ומיס דוגט אינן דומות כלל ועיקר, אך שתיהן, כמו רוב גיבורותיה של פים, אינן חלק מהקהילה המדומיינת imagined community  שהרדיו  מנסה ליצור. פלורידה סקוט מקסוול פסיכואנליסטית שגם נתנה כמה שיחות בתחנה השלישית בשנות החמישים, טוענת שהרדיו (ןהטלוויזיה כמובן) לא נועדו רק להעביר חדשות ואינפורמציה ובידור , אלא גם ליסד אוירת שבט. כולם משתמשים בשמות פרטיים וכולם אוהבים את כולם, כאילו אומרים אנחנו אחד ולאף אחד אין מה לפחד. ) להזכיר את הובסבאום ואנדרסון)

 

[t]he radio and television are used not only to distribute news, information, and entertainment, but also to establish a tribal atmosphere; everyone using Christian names, everyone surprisingly fond of everyone else. It all seems to say, and this must be what we want to hear it say: “We are all one, and nobody has anything to fear” (Scott-Maxwell 1957: 14)

כיון שמשפחה, ילדים ועבודות בית עמדו במרכז היקום של האישה הבריטית בשנות החמישים, לא פלא שהגיבורות הרווקות שלה מרגישות  זרות למציאות כפי שמשתקפת בתכניות הרדיו שמיעדות לאותן נשים אחרות.

בנוסף לאזכורים ספציפיים, ברומנים של פים יש דוגמאות רבות לאלוזיות לנושאים שהושמעו ברדיו או פורסמו ב Listener  גופרי וויטפרופט מסביר את חשיבות המגזין באותה תקופה:

For anyone who grew up in England in the quarter century after the war, the Third Programme and The Listener were rivaled only by Penguin paperbacks as profoundly influential conduits of unofficial education. In his recent memoir, A Short Walk Down Fleet Street, the veteran political columnist Alan Watkins describes his boyhood in a South Wales mining village, whence he won a university place in 1950. Fifty years on he remains convinced that more than anything else, it was reading the series Ideas and Beliefs of the Victorians, which The Listener printed from the Third Programme, that got him into Cambridge. “Who needs the BBC”? The Atlantic Monthly 

 

התכנית שאותה מזכיר וויטקרופט שודרה בשנת 1948 והיו בה  54 שידורים היא פורסמה לא רק במגזין עצמו אלא בשנת  1949  יצאה כספר בעל אותו שם. הדוברים היו כולם החוקרים הידועים ביותר באותה תקופה. רק לסבר את האוזן, הנושאים שעלו לדיון עסקו באמנות, אנתרופולוגיה, אוונגליזם ותנועת האוקספורד.   תוכנית זאת היתה  היוקרתית  והשאפתנית ביותר שהפיקה  התחנה השלישית.

ברומן הראשון של פים לאחר המלחמה  מופיעים רמזים רבים לאותה תכנית בעיסוקי הדמויות,  בדעותיהם ובנושאים שעליהם הם מדברים.

לאורך כל העשור מבטאות דמויותיה של פים דעות המושפעות מנושאים אליהם הם היו חשופים כיון שהיא אמן האנדרסטייטמנט נושאים אלו מובעים במובלע. אביא רק דוגמא אחת מני רבות.

 נושא החינוך (בעיקר חינוך גבוה לנשים) מעסיק את פים וגיבורתיה, היא עצמה למדה אנגלית באוקספורד ורבות מגיבורותיה הן נשים משכילות. מתחילת העשור וכמעט עד סופו דמויותיה מבטאות פעמים רבות את דעתן בדבר עליונות המקצועות ההומניסטים והאוניברסיטאות הישנות  אוקסברידג.   אך לקראת סוף העשור המציאות של המלחמה הקרה והשלכותיה מתבטות גם בכתביה. (כמה מילים על הפער בין החינוך המדעי וההומניסטי סנו לוויס)

בשנת 1957 היתה ברית המועצות המעצמה הראשונה לשלוח לווין לחלל,  צעד זה גרם חרדה רבה במערב וכמובן באנגליה (בריחת המוחות ) באמצעי התקשורת היו דיונים רבים על נושא זה. סדרת ההרצאות היוקרתית ביותר של התחנה השלישית לכבור לורד רייט ניתנה בשנה זאת על ידי גורג קינו והנושא היה רוסיה האטום והמערב.  חודש לפני זה הדיפלומט , הסופר והמדינאי הרולד ניקולסון נתן הרצאה ברדיו, שהתפרסמה גם במגזין, וכותרתה היתה מדע או המקצועות ההומניים.

Earlier that year the British diplomat, author and politician Harold Nicholson gave a talk on BBC radio which appeared in The Listener as well (October 31 1957 696-97). entitled “Science or the Humanities”.

 

In any case it seems as if the theory of a mass-production of potential inventors is that which has been confirmed in the minds of educationalists throughout the world by the great Russian achievement. So everybody, in great Britain at least, is now considering whether we have not in the past fifty years devoted too much of our time and money to what one loosely called ‘the Humanities’ – namely the teaching of classics, history, languages, and the arts – and too little of our time and money to the instruction in the sciences. In any case the scientists in this country are asserting that not nearly enough of our educational equipment is devoted to science and contending that the Russian Satellite now whirling round us is a proof that they have been seeking for years to present to the parliament and the government is overwhelmingly proved. So I suppose that all the little boys and girls in this island will be henceforward be taken away from the history books and the literature primers and set down to science. This prospect fills me with gloom

 

  ברומן שפים גתבה בשנה זאת הגיבורה, כסופרת שלה, למדה אנגלית באוקספורד, אך למרות שהיא עצמה נהתה מאד מלימודיה ( מילה על המעמד החברתי של המקצועות ההומניים)  והיא אינה מופתעת מכך שאישה צעיר, האחיינית שלה הצטיינה באנגלית והסטוריה בתיכון אך אין היא יכולה שלא להודות בכך שמקצוע זה כבר אינו בחירה מספקת לאשה משכילה.

How many a young girl must have given the same answer to that question and really what did it mean?” Finally Dulcie asks herself: “What answer should a girl give now when asked what had been her favorite subjects at school? Russian and nuclear physics were perhaps too far advanced, as yet, but English and History could hardly do” (42–43).

נראה שלמרות שדלסי מודה שאנגלית והסטוריה כבר אינם מספקים, היא וגיבורתיה כהרולד ניקולססון עצובים מסיכויי המקצועות ההומניים בעולם הטכנולוגי החדש.

הרדיו ממלא תפקיד ישוב ביצירה של פים, במקרים בו הרדיו מצוין בפירוש הוא כלי אפיון וביקורת חברתית. בנוסף מהווה מקור לנושאים בהם תשתמש בספריה ומדגיש את הקשר שלה והמחויבות לחברה בה היא חיה. לבסוף יש אספקט נוסף, מיוחד לרומנים של פים. כמאזינה נלהבת לרדיו, הדמיון השמיעתי שלה היה מפותח ביותר. הייתה לה אוזן רגישה להיגויים השונים שבאנגליה מסמנים את המעמדות השונים, ולדיאלקטים הקיימים, ונראה שכשדמיינה את דמויותיה היא לא רק שמעה מה אמרו אלא איך בדיוק הם בטאו זאת. מי ששמע את יצירותיה מוקראות (כמו ברדיו) לא יכול שלא להיווכח כמה מצחיקות וחריפות יותר הן הופכות.

 

 הרדיו הוא רק דוגמא לעיסוקה הנרחב של פים  בנושאים חברתיים (חינוך, מגדר, מיעוטים, וכו)   ההומור והאירוניה המאפיינים את הרומנים מציבים אותה כחלק ממסורת ארוכה של יוצרים אנגלים שהשתמשו בטכניקה זאת כדי למתוח ביקורת על קהילתם.  אמנם אמירתה מעודנת, אך היא מבקרת ומגחכת ביצירתה כל גילוי של צדקנות, גאוותנות, חוסר כנות, סנוביות ודוגמאטיות. פים גם שייכת למסורת מפוארת של סופרים, משוררים ומבקרי ספרות (ביניהם תומס קרלייל, צ'רלס דיקנס ואליזבט גאסקל) שעסקו ב"סוציולוגיה סמויה" (Kumar 2001). הם התייחסו לספרות כמוצר אסתטי וכאמצעי לניתוח חברתי ומוסרי וייצוגם את החברה היה בו זמנית מבנה בדיוני קוהרנטי ומסמך עדות ביקורתי. פים מתארת תהליכים חברתיים בסביבתה בדיוק וריחוק המאפיינים לרוב סוציולוגים ולאו דווקא סופרים, אי לכך, נקודת המוצא של הרומנים איננה היחיד ושאיפותיו, אלא יחסו לחברה ומעמדו בה המתבטאים ביחסי הגומלין בינו לבין מוסדותיה השונים (למשל הכנסייה כמוסד חברתי ומקום העבודה). כמבקר-קשור מגלה פים הפגמים בחברה האנגלית, אך גישתה הבסיסית היא חיובית וסלחנית בבסיסה. בסופו של דבר, למרות התיאור המדויק של אותן מגרעות, הלגלוג הקל והשנינות, מקבלת פים ואף מאששת את הערכים המסורתיים של קהילתה